המחיר האמיתי של האופנה המהירה

כמה פעמים עמדנו מול חולצה ב-19.90 שקל ולא שאלנו את עצמנו: איך פריט לבוש שעשה את כל הדרך ממפעל במזרח הרחוק אל הקניון בישראל עולה כל כך מעט? התשובה פשוטה ולא נעימה: כשחולצה עולה כל כך מעט, מישהו אחר משלם את המחיר.

כשעבדתי ככתבת אופנה במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות", הייתי בפרזנטציה שבה יחצנית הציגה לי שמלה ואמרה: "זה רק 99.90, אז גם אם את לא הכי מחוברת אליה, זה לא כל כך נורא". זה התחיל לצרום לי. הבנתי שאני במקום הלא נכון.

אנחנו מאבדים את הערך והאיכות לטובת כמויות. היום בגד עולה כמו ארוחת צהריים. הטכנולוגיה, הגלובליזציה והתיעוש שחקו את הערך של הבגדים, וזה מבטל אצלנו את תחושת האחריות ומחליף אותה ב"לא אכפת לי מה יקרה עם זה, כי זה עלה לי רק 20 שקל". המחיר החברתי והסביבתי נעדר לחלוטין מהשיקולים שלנו.

רשתות האופנה המהירה עובדות בקצב של עשרות קולקציות בשנה. קצב התחלופה המסחרר יוצר אצלנו תחושה שצריך לקנות היום, כי מחר זה כבר לא יהיה.

עולם האופנה קיבל קריאת השכמה כואבת ב-2013, כשבניין ששימש למפעל טקסטיל בבנגלדש קרס ויותר מאלף בני אדם נהרגו. קל להוציא כותרות ולהגיד על האנשים שמייצרים את הבגדים שהם מסכנים — אבל התמונה מורכבת יותר. כלכלנים רבים אומרים שזו הדרך של מדינות עניות להתפתח, והרבה פעמים העובדות עצמן אומרות שהכסף הזה מאפשר לילדים שלהן ללמוד. השיח לא שחור ולבן, אבל חייבים להבטיח שהאנשים האלה יעבדו באופן חוקי: שכר מינימום, שעות עבודה ותנאים סוציאליים.

וגם הסביבה משלמת. כמעט אף אחד לא חושב על כך שפריט שהוזמן אונליין שונע מסין, ושיש לזה מחיר סביבתי. לא מדברים על המשאבים שצריך כדי לייצר את הבגד, ואנחנו כמעט לא מתעניינים באילו חומרים וכימיקלים יושבים לנו על הגוף כל היום. זה מוצר שאנחנו משתמשים בו כל כך הרבה ויודעים עליו כל כך מעט.

קודם כל, לקנות לפי הצורך ולא להיות כלי בידי המשווקים. אני לא אומרת לא לקנות בסייל — אם אני צריכה משהו, סייל הוא הזדמנות מצוינת. אבל אם אני לא באמת צריכה כרגע שום דבר, אני לא אלך. המבצעים היום כל כך מתוחכמים, שנדמה שלקנות פריט אחד שבאמת צריך לא משתלם. כל ה-1+1 לא תמיד יוצא יותר זול — הפריט הנוסף הוא בדרך כלל מיותר.

אני קוראת לזה "מלתחת לחם וחמאה": 70 אחוז מהארון הם הבגדים היומיומיים שלנו, ו-30 האחוזים הנותרים הם ז'קט הפאייטים, הסטילטו וכל השאר. רוב מה שיש בארון שלנו מחכה שנרזה, או לאירוע מאוד מסוים — לכן צריך להתחבר לצרכים, ולא להחזיק מיליון בגדים שלא משמשים אותנו.

ולבסוף, לדרוש שקיפות. אחרי האסון בבנגלדש קמה תנועה שקראה לצרכנים להצטלם עם תוויות הבגדים ולשאול את הרשתות #WhoMadeMyClothes — מי תפר את הבגדים שלי. זה התחיל כמשהו שולי ותפס תאוצה, ויש היום יותר דרישה לדעת. שינוי אמיתי יגיע משילוב של רגולציה, שינוי תפיסתי ומאבק צרכני — הכול חייב לעבוד ביחד.

הבקשה הזאת דורשת להתנתק קצת מהרגש, כי הקניות שלנו הן רגשיות. אני לא רוצה לבטל את זה — גם אני אוהבת אופנה. אבל אפשר לאהוב אופנה ועדיין לשאול, לפני כל קנייה, מי משלם את המחיר האמיתי של הבגד.